עידן מייג'י

שוגונת טוקוגאווה המנוחה (באקומאטסו) הייתה התקופה שבין 1853 ל-1867, שבמהלכה סיימה יפן את מדיניות החוץ המבודדת שלה שנקראה סאקוקו והתחדשה משוגונה פיאודלית לממשלת מייג'י.זה בסוףתקופת אדו וקדם לתקופת מייג'י.הפלגים האידיאולוגיים והפוליטיים הגדולים בתקופה זו התחלקו לאשין שישי הפרו-אימפריאליסטית (פטריוטים לאומניים) ולכוחות השוגונים, לרבות לוחמי השינסנגומי המובחרים ("החיל החדש שנבחר").למרות ששתי הקבוצות הללו היו הכוחות הבולטים ביותר, פלגים רבים אחרים ניסו להשתמש בכאוס של עידן באקומצו כדי לתפוס את הכוח האישי.יתר על כן, היו שני כוחות מניע עיקריים נוספים להתנגדות;ראשית, טינה גוברת לטוזמה דיימיו, ושנית, רגשות אנטי-מערביים גוברים בעקבות הגעתו של צי צי ארצות הברית בפיקודו של מתיו סי פרי (מה שהוביל לפתיחתה הכפויה של יפן).הראשון התייחס לאדונים האלה שלחמו נגד כוחות טוקוגאווה בסקיגהארה (בשנת 1600) ומאותה נקודה והלאה הוגלו לצמיתות מכל העמדות החזקות בשוגונות.השני היה אמור להתבטא בביטוי sonnō jōi ("עריץ את הקיסר, גירש את הברברים").סופו של הבקומאטסו היה מלחמת בושין, בעיקר קרב טובה-פושימי, כאשר הובסו כוחות פרו-שוגונות.

בתקופת אדו היחסים והמסחר של יפן עם קוריאה התנהלו באמצעות מתווכים עם משפחת סו בצ'ושימה, מוצב יפני, שנקרא וואגוואן, הורשה להתקיים בטונגנה ליד פוסאן.הסוחרים היו מוגבלים למאחז ואף יפנים לא הורשו לנסוע לבירת קוריאה בסיאול.לשכת החוץ רצתה לשנות הסדרים אלה להסדרים המבוססים על יחסי מדינה-מדינה מודרניים.בסוף 1868, חבר ב-Sō daimyō הודיע ​​לשלטונות קוריאה כי הוקמה ממשלה חדשה ושליח יישלח מיפן.ב-1869 הגיע השליח מממשלת מייג'י לקוריאה כשהוא נושא מכתב בבקשה להקים משלחת רצון טוב בין שתי המדינות;המכתב הכיל את החותמת של ממשלת מייג'י ולא את החותמות שאושרו על ידי בית המשפט הקוריאני לשימוש משפחת Sō.זה גם השתמש באות ko () ולא taikun () כדי להתייחס לקיסר היפני.הקוריאנים השתמשו בדמות זו רק כדי להתייחס לקיסר הסיני ולקוריאנים היא רמזה לעליונות טקסית על המלך הקוריאני, מה שתהפוך את המלך הקוריאני לווסאל או נתין של השליט היפני.עם זאת, היפנים רק הגיבו למצבם הפוליטי הפנימי שבו ה-Shōgun הוחלף על ידי הקיסר.הקוריאנים נשארו בעולם הסינוצנטרי שבו סין הייתה במרכז היחסים הבין-מדינתיים וכתוצאה מכך סירבו לקבל את השליח.מכיוון שהיפנים לא הצליחו לאלץ את הקוריאנים לקבל קבוצה חדשה של סמלים ומנהגים דיפלומטיים, החלו לשנות אותם באופן חד צדדי.במידה מסוימת, זה היה תוצאה של ביטול התחומים באוגוסט 1871, לפיו זה גרם לכך שפשוט לא היה אפשר עוד למשפחת סו של צושימה לפעול כמתווכים עם הקוריאנים.גורם נוסף, חשוב לא פחות, היה מינויו של סויג'ימה טנאומי לשר החוץ החדש, שלמד לזמן קצר משפטים בנגסאקי אצל גידו ורבק.סויג'ימה הכיר את החוק הבינלאומי וניהל מדיניות קדימה חזקה במזרח אסיה, שם השתמש בכללים הבינלאומיים החדשים במגעיו עם הסינים והקוריאנים ועם המערב.במהלך כהונתו החלו היפנים להפוך אט אט את מסגרת היחסים המסורתית המנוהלת על ידי תחום צושימה לבסיס לפתיחת המסחר ולכינון יחסים דיפלומטיים בין-מדינתיים "נורמליים" עם קוריאה.

ב-3 בפברואר 1867, הנסיך מוטסוהיטו בן ה-14 ירש את אביו, הקיסר קומיי, לכס חרצית כקיסר ה-122.מוטסוהיטו, שהיה אמור למלוך עד 1912, בחר בתואר מלכות חדש - מייג'י, או שלטון נאור - כדי לציין את תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה היפנית.

Ee ja nai ka () היה מתחם של חגיגות דתיות קרנבלסקיות ופעילויות קהילתיות, המובנות לעתים קרובות כמחאות חברתיות או פוליטיות, שהתרחשו בחלקים רבים של יפן מיוני 1867 עד מאי 1868, בסוף תקופת אדו ותחילתה של שחזור מייג'י.אינטנסיבי במיוחד במהלך מלחמת בושין ובקומאטסו, מקורה של התנועה באזור קנסאי, ליד קיוטו.

לאחר תבוסתם של הכוחות הנאמנים לשוגונת טוקוגאווה במהלך מלחמת בושין ב-1868, ממשלת מייג'י החדשה החרימה את כל האדמות שהיו בעבר בשליטה ישירה של השוגונאט (tenryō) ואדמות שנשלטו על ידי דאימיו שנשארו נאמנים לעניין טוקוגאווה.אדמות אלו היוו כרבע משטחה של יפן ואורגנו מחדש למחוזות עם מושלים שמונו ישירות על ידי השלטון המרכזי.השלב השני בביטול ההאן הגיע בשנת 1869. בראש התנועה עמד Kido Takayoshi מתחום Chōshū, עם גיבוי של אצילי החצר Iwakura Tomomi ו- Sanjō Sanetomi.קידו שכנע את האדונים של צ'ושו ושל סצומה, שני התחומים המובילים בהפלת הטוקוגאווה, למסור מרצונם את התחומים שלהם לקיסר.בין ה-25 ביולי 1869 ל-2 באוגוסט 1869, מחשש שנאמנותם תופקר, הלכו בעקבותיהם גם הדאימיו של 260 תחומים אחרים.רק 14 דומיינים לא עמדו בתחילה מרצון להחזרת הדומיינים, ולאחר מכן נצטוו לעשות זאת על ידי בית המשפט, תוך איום של פעולה צבאית.בתמורה למסירת סמכותם התורשתית לשלטון המרכזי, הדאימיו מונו מחדש כמושלים לא-תורשתיים של התחומים הקודמים שלהם (ששמו שונה למחוזות), והורשו לשמור על עשרה אחוזים מהכנסות המס, על סמך בפועל. ייצור אורז (שהיה גדול מייצור האורז הנומינלי שעליו התבססו בעבר ההתחייבויות הפיאודליות שלהם במסגרת השוגונאות).המונח daimyō בוטל גם ביולי 1869, עם היווצרותה של שיטת ה-kazoku peerage.באוגוסט 1871, אוקובו, בסיוע סאיגו טאקאמורי, קידו טקאיושי, איוואקורה טומומי ויאמאגאטה אריטומו, אולץ לעבור צו אימפריאלי אשר ארגן מחדש את 261 התחומים הפיאודליים לשעבר ששרדו לשלושה מחוזות עירוניים (פו) ו-302 מחוזות (קן).המספר הצטמצם לאחר מכן באמצעות איחוד בשנה שלאחר מכן לשלושה מחוזות עירוניים ו-72 מחוזות, ומאוחר יותר לשלושת המחוזות העירוניים הנוכחיים ו-44 המחוזות עד 1888.

בית הספר להכשרת קצינים, שהוקם כ-Heigakō בשנת 1868 בקיוטו, שונה שם לאקדמיה של הצבא היפני הקיסרי בשנת 1874 והועבר לאיצ'יגאיה, טוקיו.לאחר 1898, האקדמיה עברה לפיקוח של מינהל החינוך של הצבא.האקדמיה האימפריאלית של הצבא היפני היה בית הספר להכשרה ראשי לקצינים עבור הצבא היפני הקיסרי.התכנית כללה קורס חטיבת ביניים לבוגרי בתי ספר לצוערים בצבא המקומי ולמי שסיימו ארבע שנות חטיבת ביניים, וקורס בכיר למועמדים לקצונה.

שיקום מייג'י היה אירוע פוליטי שהחזיר את השלטון האימפריאלי המעשי ליפן ב-1868 תחת הקיסר מייג'י.למרות שהיו קיסרים שליטים לפני שיקום מייג'י, האירועים החזירו את היכולות המעשיות וגיבשו את המערכת הפוליטית תחת קיסר יפן.המטרות של הממשלה המחודשת באו לידי ביטוי על ידי הקיסר החדש בשבועת האמנה.הרסטורציה הובילה לשינויים עצומים במבנה הפוליטי והחברתי של יפן והתפרשה הן בתקופת אדו המאוחרת (המכונה לעתים קרובות באקומאטסו) והן בראשית עידן מייג'י, שבמהלכן יפן תיעשה במהירות ואימצה רעיונות ושיטות ייצור מערביות.

מלחמת בושין, הידועה לפעמים בתור המהפכה היפנית או מלחמת האזרחים היפנית, הייתה מלחמת אזרחים ביפן שנלחמה בין השנים 1868 עד 1869 בין כוחות השוגונות השלטת טוקוגאווה לבין קליקה המבקשת לתפוס את השלטון הפוליטי בשם בית המשפט הקיסרי.המלחמה נבעה מחוסר שביעות רצון בקרב אצילים וסמוראים צעירים רבים מהטיפול של השוגון בזרים לאחר פתיחתה של יפן בעשור הקודם.ההשפעה המערבית הגוברת בכלכלה הביאה לירידה דומה לזו של מדינות אסיה אחרות באותה תקופה.ברית של סמוראים מערביים, במיוחד תחומי צ'ושו, סצומה וטוסה, ופקידי חצר הבטיחו את השליטה בחצר הקיסרית והשפיעו על הקיסר הצעיר מייג'י.טוקוגאווה יושינובו, השוגון היושב, שהבין את חוסר התוחלת שבמצבו, התפטר והעביר את הכוח הפוליטי לידי הקיסר.יושינובו קיווה שבכך ניתן יהיה לשמר את בית טוקוגאווה ולהשתתף בממשלה העתידית.עם זאת, תנועות צבאיות של כוחות אימפריאליים, אלימות מפלגתית באדו וצו אימפריאלי שקידמו סאצומה וצ'ושו לביטול בית טוקוגאווה הובילו את יושינובו לפתוח במסע צבאי לתפיסת חצר הקיסר בקיוטו.הגאות הצבאית התהפכה במהירות לטובת הפלג הקיסרי הקטן אך המודרני יחסית, ולאחר סדרה של קרבות שהגיעו לשיאם בכניעת אדו, נכנע יושינובו באופן אישי.הנאמנים לשוגון הטוקוגאווה נסוגו לצפון הונשו ומאוחר יותר להוקאידו, שם ייסדו את הרפובליקה של אזו.התבוסה בקרב הקודטה שברה את ההחזקה האחרונה והותירה את הקיסר כשליט עליון הלכה למעשה בכל יפן, והשלימה את השלב הצבאי של שיקום מייג'י.כ-69,000 גברים גויסו במהלך הסכסוך, ומתוכם נהרגו כ-8,200.בסופו של דבר, הפלג הקיסרי המנצח נטש את מטרתו לגרש זרים מיפן ובמקום זאת אימצה מדיניות של המשך מודרניזציה מתוך עין למשא ומתן מחדש בסופו של דבר על ההסכמים הלא שוויוניים עם מעצמות המערב.בשל התעקשותו של סאיגו טקאמורי, מנהיג בולט של הפלג הקיסרי, הוצגה רחמים לנאמני טוקוגאווה, ומנהיגי שוגונות לשעבר וסמוראים רבים קיבלו מאוחר יותר תפקידי אחריות תחת הממשלה החדשה.כשהחלה מלחמת בושין, יפן כבר עברה מודרניזציה, בעקבות התקדמות זהה לזה של מדינות המערב המתועשות.מכיוון שמדינות המערב, במיוחד בריטניה וצרפת, היו מעורבות עמוקות בפוליטיקה של המדינה, התקנת הכוח הקיסרי הוסיפה יותר סערה לסכסוך.עם הזמן, המלחמה זכתה לרומנטיזציה כ"מהפכה ללא דם", שכן מספר ההרוגים היה קטן ביחס לגודל אוכלוסיית יפן.עם זאת, עד מהרה התפתחו סכסוכים בין הסמוראים המערביים לבין המודרניסטים בפלג הקיסרי, מה שהוביל למרד סצומה העקוב מדם.

נפילת אדו התרחשה במאי וביולי 1868, כאשר בירת יפן אדו (טוקיו המודרנית), בשליטת השוגונאט של טוקוגאווה, נפלה לידי כוחות שאוהדים את שיקומו של הקיסר מייג'י במהלך מלחמת בושין.סאיגו טקאמורי, שהוביל את הכוחות האימפריאליים המנצחים צפונה ומזרחה דרך יפן, ניצח בקרב קושו-קטסונמה בהתקרבות לבירה.בסופו של דבר הוא הצליח להקיף את אדו במאי 1868. קאטסו קאישו, שר הצבא של השוגון, ניהל משא ומתן על הכניעה, שהייתה ללא תנאי.

העובדים הזרים במייג'י יפן, הידועים ביפנית בשם O-yatoi Gaikokujin, נשכרו על ידי הממשלה והעיריות היפניות בשל הידע והמיומנות המיוחדים שלהם כדי לסייע במודרניזציה של תקופת מייג'י.המונח הגיע מיאטוי (אדם שנשכר באופן זמני, עובד יום), הוגש בנימוס כזר שכיר בתור O-yatoi gaikokujin.המספר הכולל הוא למעלה מ-2,000, כנראה מגיע ל-3,000 (עם אלפים נוספים במגזר הפרטי).עד 1899, יותר מ-800 מומחים זרים שכירים המשיכו להיות מועסקים בממשלה, ורבים אחרים הועסקו באופן פרטי.עיסוקם היה מגוון, החל מיועצי ממשלה בשכר גבוה, פרופסורים ומדריכים במכללות ועד לטכנאים בשכר רגיל.במהלך תהליך פתיחת המדינה שכרה לראשונה ממשלת שוגונת טוקוגאווה, את הדיפלומט הגרמני פיליפ פרנץ פון סיבולד כיועץ דיפלומטי, את מהנדס הצי ההולנדי הנדריק הארדס עבור ארסנל נגסאקי ואת וילם יוהאן קורנליס, את רידר הוייסן ואן קטנדייק עבור מרכז ההדרכה הימי של נגסאקי, מהנדס הצי הצרפתי פרנסואה לאונס ורני עבור ארסנל הצי יוקוסוקה, והמהנדס האזרחי הבריטי ריצ'רד הנרי ברונטון.רוב ה-O-yatoi מונו באישור הממשלה עם חוזה לשנתיים או שלוש, ולקחו את אחריותם כראוי ביפן, למעט מקרים מסוימים.מכיוון שהעבודות הציבוריות שכרו כמעט 40% ממספרם הכולל של ה-O-yatois, המטרה העיקרית בהעסקת ה-O-yatois הייתה להשיג העברות של טכנולוגיה וייעוץ על מערכות ודרכים תרבותיות.לכן, קצינים יפנים צעירים השתלטו בהדרגה על תפקיד ה-O-yatoi לאחר שסיימו הכשרה והשכלה בקולג' האימפריאלי, טוקיו, המכללה האימפריאלית להנדסה או לימודים בחו"ל.האו-יאטוס קיבלו שכר גבוה;ב-1874 הם מנו 520 גברים, אז הגיע משכורתם ל-2.272 מיליון ¥, או 33.7 אחוז מהתקציב השנתי הלאומי.שיטת השכר הייתה שוות ערך להודו הבריטית, למשל, המהנדס הראשי של העבודות הציבוריות של הודו הבריטית שילם 2,500 Rs/חודש שזה כמעט כמו 1,000 ין, משכורתו של תומס וויליאם קינדר, המפקח על מטבעת אוסקה ב-1870.למרות הערך שהם סיפקו במודרניזציה של יפן, ממשלת יפן לא ראתה שזה נבון מבחינתם להתיישב ביפן לצמיתות.לאחר סיום החוזה, רובם חזרו לארצם מלבד חלקם, כמו ג'וזיה קונדר וויליאם קינמונד ברטון.המערכת הופסקה רשמית בשנת 1899 כאשר האקסטריטוריאליות הגיעה לקיצה ביפן.עם זאת, העסקה דומה של זרים נמשכת ביפן, במיוחד במערכת החינוך הלאומית והספורט המקצועי.

כשיפן יצאה מהסאקוקו שנכפה על עצמה, שלפני עידן מייג'י, ב-1867, למדינות המערב כבר היו חברות דומיננטיות מאוד ומשמעותיות בינלאומית.חברות יפניות הבינו שכדי להישאר ריבוניות, עליהן לפתח את אותה מתודולוגיה ומחשבה של חברות צפון אמריקאיות ואירופיות, והזאיבטסו צץ.ה-zaibatsu היו בלב הפעילות הכלכלית והתעשייתית באימפריה של יפן מאז התיעוש היפני הואץ בתקופת מייג'י.הם השפיעו רבות על מדיניות הלאומית והחוץ היפנית שרק גדלה בעקבות הניצחון היפני על רוסיה במלחמת רוסיה-יפן בשנים 1904–1905 וניצחונותיה של יפן על גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה."ארבעת הגדולים" zaibatsu, Sumitomo, Mitsui, Mitsubishi, Yasuda היו קבוצות ה-zaibatsu המשמעותיות ביותר.לשניים מהם, Sumitomo ומיצוי, היו שורשים בתקופת אדו בעוד מיצובישי ויאסודה עקבו אחר מקורותיהם לשיקום מייג'י.

היו לפחות שתי סיבות למהירות המודרניזציה של יפן: העסקתם של יותר מ-3,000 מומחים זרים (שנקראים o-yatoi gaikokujin או 'זרים שכירים') במגוון תחומים מומחים כמו הוראת אנגלית, מדעים, הנדסה, צבא וחיל הים, בין היתר;ושליחתם של סטודנטים יפנים רבים מעבר לים לאירופה ואמריקה, בהתבסס על המאמר החמישי והאחרון של שבועת האמנה משנת 1868: 'יש לחפש ידע בכל העולם כדי לחזק את יסודות השלטון הקיסרי'.תהליך מודרניזציה זה היה במעקב צמוד וסבסוד כבד על ידי ממשלת מייג'י, מה שהגביר את כוחן של חברות הזאיבאצו הגדולות כמו מיצוי ומיצובישי.יד ביד, ה-zaibatsu והממשלה הדריכו את האומה, בהשאלה טכנולוגיה מהמערב.יפן השתלטה בהדרגה על רוב השוק של אסיה למוצרים מיוצרים, החל מטקסטיל.המבנה הכלכלי הפך למרקנטיליסטי מאוד, ייבא חומרי גלם וייצוא מוצרים מוגמרים - שיקוף של העוני היחסי של יפן בחומרי גלם.יפן יצאה מהמעבר Keiō-Meiji בשנת 1868 כמדינה המתועשת הראשונה באסיה.פעילויות מסחריות מקומיות וסחר חוץ מוגבל עמדו בדרישות לתרבות חומרית עד לעידן קיו, אך לעידן מייג'י המודרני היו דרישות שונות בתכלית.מלכתחילה אימצו שליטי מייג'י את הרעיון של כלכלת שוק ואימצו צורות בריטיות וצפון אמריקה של קפיטליזם חופשי.המגזר הפרטי - במדינה עם שפע של יזמים אגרסיביים - בירך על שינוי כזה.

כדי לקדם את התיעוש, הממשלה החליטה שאמנם היא צריכה לעזור לעסקים הפרטיים להקצות משאבים ולתכנן, אבל המגזר הפרטי מצויד בצורה הטובה ביותר כדי לעורר צמיחה כלכלית.התפקיד הגדול ביותר של הממשלה היה לעזור לספק את התנאים הכלכליים שבהם העסקים יוכלו לפרוח.בקיצור, הממשלה הייתה אמורה להיות המדריך, והעסקים היוצרים.בתחילת תקופת מייג'י, הממשלה בנתה מפעלים ומספנות שנמכרו ליזמים בשבריר מערכם.רבים מהעסקים הללו צמחו במהירות לקונגלומרטים הגדולים יותר.הממשלה התגלתה כמקדם ראשי של יזמות פרטית, וחוקקה שורה של מדיניות פרו-עסקית.

שיטת המעמדות הישנה של טוקוגאווה של סמוראים, חקלאים, בעלי מלאכה וסוחרים בוטלה עד 1871, ולמרות שהדעות הקדומות הישנות ותודעת הסטטוס נמשכו, כולם היו שווים תיאורטית בפני החוק.למעשה, כשעזרה להנציח את ההבחנות החברתיות, הממשלה שמה חלוקות חברתיות חדשות: ה-daimyō לשעבר הפכה לאצולה עמית, הסמוראים הפכו לאדונים, וכל האחרים הפכו לפשוטי העם.קצבאות דיימיו וסמוראים שולמו בסכומים חד פעמיים, והסמוראים הפסידו מאוחר יותר את תביעתם הבלעדית לתפקידים צבאיים.סמוראים לשעבר מצאו עיסוקים חדשים כמו ביורוקרטים, מורים, קציני צבא, פקידי משטרה, עיתונאים, חוקרים, מתנחלים בחלקים הצפוניים של יפן, בנקאים ואנשי עסקים.עיסוקים אלה סייעו לבלום חלק מאי שביעות הרצון של הקבוצה הגדולה הזו;חלקם הרוויחו מאוד, אך רבים מהם לא הצליחו וסיפקו התנגדות משמעותית בשנים שלאחר מכן.

במהלך תקופת מייג'י, פיתוח מכרות קודמו במדיניות של גלימת פנגוקו, ופותחו כריית פחם, מכרה הנחושת Ashio ומכרה קמאישי עם עפרות ברזל בהוקאידו ובצפון קיושו.ייצור זהב וכסף בעלי ערך גבוה, אפילו בכמויות קטנות, היה בפסגת העולם.מכרה חשוב היה מכרה הנחושת אשיו שהיה קיים לפחות משנות ה-1600.זה היה בבעלות שוגונת טוקוגאווה.באותה תקופה הוא ייצר כ-1,500 טון בשנה.המכרה נסגר בשנת 1800. בשנת 1871 הוא הפך לבעלות פרטית ונפתח מחדש כאשר יפן התעשייתה בעקבות שיקום מייג'י.עד 1885 היא ייצרה 4,090 טון נחושת (39% מייצור הנחושת של יפן).

עד סוף שנות ה-60 הקימו מנהיגי מייג'י שיטה שהכריזה על שוויון בחינוך לכולם בתהליך המודרניזציה של המדינה.לאחר 1868 מנהיגות חדשה העמידה את יפן על מסלול מהיר של מודרניזציה.מנהיגי מייג'י הקימו מערכת חינוך ציבורית למודרניזציה של המדינה.משלחות כמו משימת איוואקורה נשלחו לחו"ל כדי ללמוד את מערכות החינוך של מדינות מערביות מובילות.הם חזרו עם רעיונות של ביזור, מועצות בתי ספר מקומיות ואוטונומיה של מורים.רעיונות כאלה ותוכניות ראשוניות שאפתניות, לעומת זאת, התבררו כקשים מאוד לביצוע.לאחר ניסוי וטעייה, נוצרה מערכת חינוך לאומית חדשה.כאינדיקציה להצלחתו, מספר הנרשמים לבתי הספר היסודיים טיפסו מכ-30% מאוכלוסיית גילאי בית הספר בשנות ה-70 ליותר מ-90% עד שנת 1900, למרות מחאה ציבורית עזה, במיוחד נגד אגרות בית הספר.בשנת 1871 הוקם משרד החינוך.בית הספר היסודי נעשה חובה משנת 1872, ונועד ליצור מקצועות נאמנים של הקיסר.חטיבות הביניים היו בתי ספר מכינים לתלמידים שנועדו להיכנס לאחת מהאוניברסיטאות האימפריאליות, והאוניברסיטאות האימפריאליות נועדו ליצור מנהיגים מערביים שיוכלו לכוון את המודרניזציה של יפן.בדצמבר, 1885, הוקמה שיטת הממשלה, ומורי ארינורי הפך לשר החינוך הראשון של יפן.מורי, יחד עם אינואה קוואשי יצרו את הבסיס למערכת החינוך של אימפריית יפן על ידי הוצאת סדרה של צווים משנת 1886. חוקים אלה הקימו מערכת בית ספר יסודי, מערכת חטיבת ביניים, מערכת בתי ספר רגילה ומערכת אוניברסיטאית אימפריאלית.בעזרת יועצים זרים, כמו המחנכים האמריקאים דיוויד מורי ומריון מקארל סקוט, נוצרו גם בתי ספר רגילים להכשרת מורים בכל מחוז.יועצים אחרים, כמו ג'ורג' אדמס לילנד, גויסו כדי ליצור סוגים ספציפיים של תוכנית לימודים.עם התיעוש הגובר של יפן, גדל הביקוש להשכלה גבוהה ולהכשרה מקצועית.אינואה קוואשי, שהלכה בעקבות מורי כשר החינוך, הקימה מערכת ממלכתית של בתי ספר מקצועיים, וגם קידמה את חינוך הנשים באמצעות מערכת בתי ספר נפרדת לבנות.חינוך החובה הוארכה לשש שנים בשנת 1907. על פי החוקים החדשים ניתן היה להוציא ספרי לימוד רק באישור משרד החינוך.תכנית הלימודים התרכזה בחינוך מוסרי (שמטרתו בעיקר להחדיר פטריוטיות), מתמטיקה , עיצוב, קריאה וכתיבה, קומפוזיציה, קליגרפיה יפנית, היסטוריה יפנית, גיאוגרפיה, מדעים, רישום, שירה וחינוך גופני.כל הילדים בני אותו גיל למדו כל נושא מאותה סדרת ספרי לימוד.

ב-27 ביוני 1871, ממשלת מייג'י אימצה רשמית את ה"ין" כיחידת המטבע המודרנית של יפן במסגרת חוק המטבעות החדש משנת 1871. למרות שהוגדרה בתחילה בשווה לדולר הספרדי והמקסיקני שהסתובב אז במאה ה-19 ב-0.78 אונקיה טרויה. (24.26 גרם) של כסף משובח, הין הוגדר גם כ-1.5 גרם של זהב משובח, בהתחשב בהמלצות לשים את המטבע על תקן דו-מתכתי.החוק גם קבע את אימוץ מערכת החשבונאות העשרונית של ין, סן ורין, כאשר המטבעות עגולים ומיוצרים באמצעות מכונות מערביות שנרכשו מהונג קונג.המטבע החדש הוצג בהדרגה החל מיולי אותה שנה.הין החליף את השיטה המוניטרית המורכבת של תקופת אדו בצורה של מטבעות טוקוגאווה וכן את מטבעות הנייר השונים של האנסאטסו שהונפקו על ידי האגודות הפיאודליות של יפן במערך של ערכים לא תואמים.ההאן לשעבר הפכו למחוזות ומטבעותיהם לבנקים פרטיים, אשר בתחילה שמרו על הזכות להדפיס כסף.כדי לשים קץ למצב הזה, הבנק המרכזי של יפן נוסד ב-1882 וקיבל מונופול על השליטה בהיצע הכסף.

הסכם הידידות והמסחר הסיני-יפאני היה האמנה הראשונה בין יפן לצ'ינג סין.הוא נחתם ב-13 בספטמבר 1871 בטינטסין על ידי דייט מונארי והבכיר לי הונגג'אנג.האמנה הבטיחה את זכויות המשפט של הקונסולים, ותעריפי סחר קבועים בין שתי המדינות. האמנה אושררה באביב 1873 והושמה עד למלחמת סין-יפן הראשונה, שהובילה למשא ומתן מחודש עם חוזה שמעונוסקי.

מיסיון איוואקורה או שגרירות איוואקורה הייתה מסע דיפלומטי יפני לארצות הברית ולאירופה שנערך בין 1871 ל-1873 על ידי מדינאים וחוקרים מובילים בתקופת מייג'י.זו לא הייתה המשימה היחידה שכזו, אבל היא הידועה ביותר ואולי המשמעותית ביותר מבחינת השפעתה על המודרניזציה של יפן לאחר תקופה ארוכה של בידוד מהמערב.המשימה הוצעה לראשונה על ידי המיסיונר והמהנדס ההולנדי רב ההשפעה גידו ורבק, בהתבסס במידה מסוימת על הדגם של השגרירות הגדולה של פיטר הראשון.מטרת המשימה הייתה משולשת;לזכות בהכרה בשושלת האימפריאלית שהוחזרה לאחרונה תחת הקיסר מייג'י;להתחיל במשא ומתן מחודש מקדים על ההסכמים הלא שוויוניים עם המעצמות הדומיננטיות בעולם;ולערוך מחקר מקיף של מערכות ומבנים מודרניים תעשייתיים, פוליטיים, צבאיים וחינוכיים בארצות הברית ובאירופה.המשימה נקראה על שמו ובראשה של איוואקורה טומומי בתפקיד שגריר יוצא דופן ובעל רשות, בסיוע ארבעה סגני שגרירים, שלושה מהם (Ōkubo Toshimichi, Kido Takayoshi, Itō Hirobumi) היו גם שרים בממשלת יפן.ההיסטוריון קומה קוניטקה כמזכיר פרטי של איוואקורה טומומי, היה היומן הרשמי של המסע.יומן המשלחת סיפק תיאור מפורט של תצפיות יפניות על ארצות הברית והתיעוש המהיר של מערב אירופה.כמו כן נכללו במשימה מספר מנהלים וחוקרים, בסך הכל 48 איש.בנוסף לצוות המשימה, הצטרפו למסע החוץ מיוקוהמה גם כ-53 תלמידים ומלווים.כמה מהסטודנטים נותרו מאחור כדי להשלים את השכלתם במדינות זרות, כולל חמש נשים צעירות שנשארו בארצות הברית כדי ללמוד, כולל צודה אומקו בן ה-6, שלאחר שחזר ליפן, הקים את ג'ושי איגאקו ג'וקו (היום אוניברסיטת צודה) בשנת 1900, נגאי שיגקו, לימים הברונית Uryū Shigeko, וכן Yamakawa Sutematsu, לימים הנסיכה Ōyama Sutematsu.מבין המטרות הראשוניות של המשימה לא הושגה המטרה של תיקון האמנות הבלתי שוויוניות, מה שהאריך את המשימה בכמעט ארבעה חודשים, אך גם הרשים את חשיבות המטרה השנייה על חבריה.הניסיונות לשאת ולתת על הסכמים חדשים בתנאים טובים יותר עם הממשלות הזרות הובילו לביקורת על המשימה לפיה החברים ניסו לחרוג מהמנדט שנקבע על ידי ממשלת יפן.חברי המשימה התרשמו לטובה מהמודרניזציה התעשייתית שנראתה באמריקה ובאירופה וחוויית הסיור סיפקה להם תנופה חזקה להוביל יוזמות מודרניזציה דומות בשובם.

משימת המשימה הייתה לסייע בארגון מחדש של הצבא היפני הקיסרי, והקמת חוק הגיוס הראשון, שנחקק בינואר 1873. החוק קבע שירות צבאי לכל הגברים, למשך שלוש שנים, עם ארבע שנים נוספות במילואים .הנציגות הצרפתית הייתה פעילה בעיקרה בבית הספר הצבאי אואנו עבור תת-קצינים.בין השנים 1872-1880 הוקמו בהנחיית המשימה בתי ספר ומוסדות צבאיים שונים, ביניהם:הקמת ה-Toyama Gakko, בית הספר הראשון להכשיר ולחנך קצינים ותחתונים.בית ספר לירי, באמצעות רובים צרפתיים.ארסנל לייצור נשק ותחמושת, מצויד במכונות צרפתיות, שהעסיק 2500 עובדים.סוללות ארטילריה בפרברי טוקיו.בית חרושת לאבק שריפה.אקדמיה צבאית לקציני צבא באיצ'יגאיה, שנחנכה בשנת 1875, בשטח משרד ההגנה של היום.בין 1874 לסוף כהונתם, המשימה הייתה אחראית על בניית הגנות החוף של יפן.המשימה התרחשה בזמן מצב פנימי מתוח ביפן, עם מרד סייג'ו טקאמורי במרד סצומה, ותרמה משמעותית למודרניזציה של הכוחות האימפריאליים לפני הסכסוך.

הסכם האדיבות יפן-קוריאה נכרת בין נציגיהאימפריה של יפן והממלכה הקוריאנית ג'וסאון בשנת 1876. המשא ומתן הסתיים ב-26 בפברואר 1876.בקוריאה, הונגסון דיאוונגון, שהנהיג מדיניות של בידוד מוגבר נגד המעצמות האירופיות, נאלץ לפרוש על ידי בנו המלך גוג'ונג ואשתו של גוג'ונג, הקיסרית מיונגסונג.צרפת וארצות הברית כבר עשו כמה ניסיונות לא מוצלחים להתחיל מסחר עם שושלת ז'וסון בתקופת הדייוונגון.עם זאת, לאחר שהוצא מהשלטון, פקידים חדשים רבים שתמכו ברעיון של פתיחת מסחר עם זרים לקחו את השלטון.בעוד שהייתה חוסר יציבות פוליטית, יפן השתמשה בדיפלומטיה של סירות תותחים כדי לפתוח ולהשפיע על קוריאה לפני שמעצמה אירופית יכלה.בשנת 1875, התוכנית שלהם הופעלה לפעולה: ה-Un'yō, ספינת מלחמה יפנית קטנה, נשלחה להציג מפגן כוח ולסקר את מימי החוף ללא רשות קוריאנית.

כל הטירות, יחד עם התחומים הפיאודליים עצמם, הועברו לממשלת מייג'י בביטול שיטת האן ב-1871.במהלך שיקום מייג'י, טירות אלו נתפסו כסמלים של האליטה השלטת הקודמת, וכמעט 2,000 טירות פורקו או נהרסו.אחרים פשוט ננטשו ובסופו של דבר התקלקלו.

ב-12 בספטמבר 1872 נפתחה מסילת הברזל הראשונה, בין שימבשי (לימים שיודום) ליוקוהאמה (הווה סאקורגיצ'ו).(התאריך הוא בלוח השנה של Tenpō, 14 באוקטובר בלוח הגרגוריאני הנוכחי).נסיעה בכיוון אחד ארכה 53 דקות בהשוואה ל-40 דקות ברכבת חשמלית מודרנית.השירות התחיל בתשע נסיעות הלוך ושוב מדי יום.המהנדס הבריטי אדמונד מורל (1841-1871) פיקח על בניית מסילת הברזל הראשונה בהונשו במהלך השנה האחרונה לחייו, המהנדס האמריקאי ג'וזף או. קרופורד (1842-1942) פיקח על בניית מסילת רכבת מכרה פחם בהוקאידו ב-1880, וגרמנית. המהנדס Herrmann Rumschottel (1844-1918) פיקח על בניית רכבת בקיושו החל משנת 1887. שלושת המהנדסים היפנים הכשירו פרויקטים של רכבת.

רפורמת מס הקרקע היפנית של 1873, או chisokaisei, החלה על ידי ממשלת מייג'י ב-1873, או בשנה ה-6 של תקופת מייג'י.זה היה ארגון מחדש גדול של שיטת מיסוי הקרקע הקודמת, וקבע לראשונה את זכות הבעלות הפרטית על קרקע ביפן.

יפן הוקדשה ליצירת אומה מאוחדת ומודרנית עד סוף המאה התשע-עשרה.בין מטרותיהם היו להחדיר כבוד לקיסר, הדרישה לחינוך אוניברסלי בכל האומה היפנית, ולבסוף את הזכות והחשיבות של השירות הצבאי.חוק הגיוס נקבע ב-10 בינואר 1873. חוק זה חייב כל אזרח יפני כשיר, ללא קשר למעמד, לשרת כהונת חובה של שלוש שנים במילואים הראשונים ושנתיים נוספות במילואים השנייה.החוק המונומנטלי הזה, המסמל את תחילת הסוף עבור מעמד הסמוראים, נתקל בתחילה בהתנגדות מצד האיכר והלוחם כאחד.מעמד האיכרים פירש את המונח לשירות צבאי, קצו-אקי (מס דם) פשוטו כמשמעו, וניסה להימנע משירות בכל האמצעים הדרושים.הסמוראים התרעמו בדרך כלל על הצבא החדש, בסגנון מערבי, ובהתחלה סירבו לעמוד בהרכב עם מעמד האיכרים.חלק מהסמוראים, ממורמרים יותר מהאחרים, יצרו כיסי התנגדות לעקוף את שירות החובה הצבאי.רבים ביצעו מום עצמי או מרדו בגלוי (מרד סצומה).הם הביעו את מורת רוחם, משום שדחיית התרבות המערבית "הפכה לדרך להפגין את המחויבות של האדם" לדרכים של עידן טוקוגאווה מוקדם יותר.

לאחר שיקום מייג'י ב-1868, רבים מבני מעמד הסמוראים לשעבר היו ממורמרים מהכיוון אליו נקטה האומה.ביטול מעמדם החברתי המיוחס לשעבר לפי הסדר הפיאודלי חיסל גם את הכנסתם, והקמת הגיוס הצבאי האוניברסלי ביטלה חלק ניכר מסיבות קיומם.המודרניזציה המהירה מאוד (המערבות) של המדינה הביאה לשינויים מסיביים בתרבות, בשפה, בלבוש ובחברה היפנית, ונראתה בעיני סמוראים רבים כבגידה בחלק ה-jōi ("גרש את הברברי") של הצדקת Sonnō jōi. שימש להפלת השוגון לשעבר של טוקוגאווה.מחוז הייזן, עם אוכלוסיית סמוראים גדולה, היה מוקד של תסיסה נגד הממשלה החדשה.סמוראים מבוגרים יותר הקימו קבוצות פוליטיות שדחו הן את ההתפשטות מעבר לים והן את ההתמערבות, וקראו לחזור לסדר הפיאודלי הישן.הסמוראים הצעירים יותר ארגנו את המפלגה הפוליטית Seikantō, שדגל במיליטריזם ובפלישה לקוריאה.Etō Shinpei, לשעבר שר המשפטים וחבר המועצה בממשלת מייג'י המוקדמת התפטר מתפקידו ב-1873 כדי למחות על סירובה של הממשלה לפתוח במשלחת צבאית נגד קוריאה.Etō החליט לנקוט בפעולה ב-16 בפברואר 1874, על ידי פשיטה על בנק וכיבוש משרדים ממשלתיים בשטח של טירת סאגה הישנה.אטו ציפה שסמוראים חסרי רצון דומה בסאטסומה ובטוסה יבימו מרידות כשיקבלו הודעה על מעשיו, אבל הוא טעה בחישוב רע, ושני התחומים נשארו רגועים.חיילי הממשלה צעדו לתוך סאגה למחרת.לאחר שהפסיד בקרב על הגבול של סאגה ופוקואוקה ב-22 בפברואר, אטו החליט שהתנגדות נוספת תביא רק למוות מיותר, ופיזר את צבאו.

משלחת העונשין היפנית לטייוואן ב-1874 הייתה משלחת עונשין שהשיקו היפנים כנקמה על רצח 54 מלחים ריוקיואן על ידי ילידי פאיוואן ליד הקצה הדרום מערבי של טייוואן בדצמבר 1871. הצלחת המשלחת, שסימנה את הפריסה הראשונה מעבר לים של הצבא היפני הקיסרי והצי היפני הקיסרי, חשפו את שבריריותה של אחיזתה של שושלת צ'ינג בטייוואן ועודדו הרפתקאות יפנית נוספת.מבחינה דיפלומטית, הסתבכותה של יפן עם צ'ינג סין בשנת 1874 נפתרה בסופו של דבר על ידי בוררות בריטית במסגרתה הסכימה צ'ינג סין לפצות את יפן על נזק לרכוש.ניסוחים מעורפלים בתנאים המוסכמים נטען מאוחר יותר על ידי יפן כאישור לוויתור הסיני על השליטה על איי ריוקיו, מה שסלל את הדרך לשילוב יפני בפועל של הריוקיו ב-1879.

מרד אקיזוקי היה התקוממות נגד ממשלת מייג'י של יפן שהתרחשה באקיזוקי מה-27 באוקטובר 1876 עד ה-24 בנובמבר 1876. הסמוראים לשעבר של תחום אקיזוקי, מתנגדים להתמערבות יפן ולאובדן הרשאות המעמד שלהם לאחר שיקום מייג'י, יצאו לדרך. מרד בהשראת מרד שינפורן הכושל שלושה ימים קודם לכן.המורדים אקיזוקי תקפו את המשטרה המקומית לפני שדוכאו על ידי הצבא היפני הקיסרי, ומנהיגי המרד התאבדו או הוצאו להורג.מרד אקיזוקי היה אחד ממספר "התקוממויות שיזוקו" שהתרחשו בקיושו ובמערב הונשו במהלך תקופת מייג'י המוקדמת.

מרד סצומה היה מרד של סמוראים חסרי רצון נגד הממשלה האימפריאלית החדשה, תשע שנים לתוך עידן מייג'י.שמו בא מתחום סצומה, שהיה בעל השפעה בשיקום והפך לביתם של סמוראים מובטלים לאחר שהרפורמות הצבאיות התיישנו במעמדם.המרד נמשך מ-29 בינואר 1877, עד ספטמבר של אותה שנה, אז נמחץ באופן נחרץ, ומנהיגו, סייגו טקמורי, נורה ונפצע אנושות.המרד של סייגו היה האחרון והחמור ביותר מתוך סדרה של התקוממויות מזוינות נגד הממשלה החדשה שלהאימפריה של יפן , המדינה הקודמת ליפן המודרנית.המרד היה יקר מאוד לממשלה, מה שאילץ אותה לבצע רפורמות מוניטריות רבות כולל השארת תקן הזהב.הסכסוך סיים למעשה את מעמד הסמוראים והביא ללוחמה מודרנית שנלחמה על ידי חיילים מגויסים במקום אצילים צבאיים.

ריוקיו נטייה או סיפוח של אוקינאווה, היה התהליך הפוליטי בשנים הראשונות של תקופת מייג'י שראה את שילובה של ממלכת ריוקיו לשעבר באימפריהשל יפן כמחוז אוקינאווה (כלומר, אחד ממחוזות ה"בית" של יפן) וניתוק ההצמדה שלה. ממערכת היובל הסינית.תהליכים אלו החלו עם יצירת תחום Ryukyu ב-1872 והגיעו לשיאם בסיפוח הממלכה ובפירוק הסופי ב-1879;נפילה דיפלומטית מיידית והמשא ומתן בעקבותיו עם צ'ינג סין , בתיווך יוליסס ס. גרנט, הסתיימו למעשה בסוף השנה שלאחר מכן.המונח משמש לעתים באופן צר יותר ביחס לאירועים ולשינויים של 1879 בלבד.הנטייה של Ryūkyū "אופיינה לחילופין כתוקפנות, סיפוח, איחוד לאומי או רפורמה פנימית".

התנועה לחופש וזכויות העם, תנועת החירות והימין האזרחית, תנועת הימין האזרחי החופשי (Jiyū Minken Undō) הייתה תנועה יפנית פוליטית וחברתית לדמוקרטיה בשנות ה-80 של המאה ה-19.היא המשיכה להקים בית מחוקקים נבחר, עדכון של האמנות האי-שוויוניות עם ארצות הברית ומדינות אירופה, מוסד זכויות האזרח והפחתת המיסוי הריכוזי.התנועה הניעה את ממשלת מייג'י לכונן חוקה ב-1889 ודיאטה ב-1890;מצד שני, היא לא הצליחה לשחרר את השליטה של ​​הממשל המרכזי ותביעתה לדמוקרטיה אמיתית נותרה בלתי ממומשת, כשהכוח הסופי ממשיך להתגורר באוליגרכיית מייג'י (צ'ושו-סצומה), מכיוון שבין היתר מגבלות, על פי חוקת מייג'י, חוק הבחירות הראשון אישר רק גברים ששילמו סכום נכבד בארנונה, כתוצאה מהרפורמה במס הקרקע ב-1873.

כמו רוב המוסדות היפניים המודרניים, הבנק של יפן נוסד לאחר שיקום מייג'י.לפני הרסטורציה, הפיאודליים הפיאודליים של יפן הנפיקו כולם את כספם, האנסאטסו, במערך של ערכים לא תואמים, אך חוק המטבעות החדש של מייג'י 4 (1871) ביטל אותם וקבע את הין כמטבע העשרוני החדש, אשר שוויון לדולר הכסף המקסיקני.ההאן לשעבר הפכו למחוזות והמטבעות שלהם הפכו לבנקים פרטיים, אשר עם זאת, בתחילה שמרו על הזכות להדפיס כסף.במשך זמן מה גם הממשלה המרכזית וגם הבנקים ה"לאומיים" הללו הנפיקו כסף.תקופה של השלכות בלתי צפויות הסתיימה כאשר הבנק אוף יפן נוסד במייג'י 15 (10 באוקטובר 1882), על פי חוק הבנק של יפן 1882 (27 ביוני 1882), לפי מודל בלגי.התקופה ההיא הסתיימה כשהבנק המרכזי - הבנק של יפן - נוסד ב-1882, לפי המודל הבלגי.מאז הוא היה בבעלות פרטית חלקית.הבנק הלאומי קיבל מונופול על השליטה בהיצע הכסף ב-1884, ועד 1904 הושקו כל השטרות שהונפקו בעבר.הבנק החל את דרכו על תקן הכסף, אך אימץ את תקן הזהב ב-1897.בשנת 1871, קבוצה של פוליטיקאים יפניים הידועה בשם משימת איוואקורה סיירה באירופה ובארה"ב כדי ללמוד דרכים מערביות.התוצאה הייתה מדיניות תיעוש שהובילה מדינה מכוונת כדי לאפשר ליפן להדביק את הפער במהירות.הבנק של יפן השתמש במסים כדי לממן מפעלי פלדה וטקסטיל לדגמים.

תקרית צ'יצ'יבו הייתה מרד איכרים רחב היקף בנובמבר 1884 בצ'יצ'יבו, סאיטאמה, במרחק קצר מבירת יפן.זה נמשך כשבועיים.זו הייתה אחת מרידות דומות ביפן באותה תקופה, שהתרחשה בתגובה לשינויים הדרמטיים בחברה שהתרחשו בעקבות שיקום מייג'י ב-1868.מה שייחד את צ'יצ'יבו היה היקף ההתקוממות, וחומרת תגובת הממשלה.ממשלת מייג'י ביססה את תוכנית התיעוש שלה על הכנסות ממסים מבעלות פרטית על קרקעות, והרפורמה במס הקרקע משנת 1873 הגבירה את תהליך החזקת הקרקע, כאשר חקלאים רבים החרימו את אדמתם עקב חוסר יכולת לשלם את המסים החדשים.חוסר שביעות הרצון הגואה של החקלאים הוביל למספר מרידות איכרים באזורים כפריים עניים שונים ברחבי הארץ.בשנת 1884 היו בערך שישים פרעות;סך החוב של החקלאים ביפן מוערך במאתיים מיליון ין, המקביל לכשני טריליון ין במטבע של 1985.מספר התקוממויות אלו אורגנו והובילו באמצעות "התנועה לחופש וזכויות העם", כינוי תופס למספר קבוצות וחברות מפגש מנותקות ברחבי הארץ, המורכבות מאזרחים שחיפשו ייצוג רב יותר בממשל ובזכויות יסוד.החוקות הלאומיות וכתבים אחרים על חופש במערב לא היו ידועים ברובם בקרב ההמונים היפנים בתקופה זו, אך היו בתנועה כאלה שחקרו את המערב והצליחו להגות אידיאולוגיה פוליטית דמוקרטית.חלק מהחברות בתנועה כתבו טיוטות חוקות משלהן, ורבים ראו בעבודתן סוג של יונאושי ("יישור העולם").שירים ושמועות בקרב המורדים הצביעו לא פעם על אמונתם שהמפלגה הליברלית תקל על בעיותיהם.

בשנת 1885, ממשלת יפן שכנעה את ג'יני מריטיים הצרפתי לשלוח את ברטין כיועץ זר מיוחד לצי היפני הקיסרי לתקופה של ארבע שנים מ-1886 עד 1890. על ברטין הוטל להכשיר מהנדסים ואדריכלי ים יפנים, לתכנן ולבנות מודרניות ספינות מלחמה ומתקנים ימיים.עבור ברטין, אז בן 45, זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן לעצב צי שלם.עבור ממשלת צרפת, זה ייצג הפיכה גדולה במאבקם נגד בריטניה וגרמניה על ההשפעה על האימפריה של יפן המתועשת החדשה.בהיותו ביפן, ברטין תכנן ובנה שבע ספינות מלחמה גדולות ו-22 ספינות טורפדו, שהיוו את הגרעין של הצי היפני הקיסרי המתהווה.אלה כללו את שלוש הסיירות המוגנות בדרגת Matsushima, שהציגו תותח Canet אחד אך חזק מאוד בקוטר 12.6 אינץ' (320 מ"מ), שהיווה את הליבה של הצי היפני במהלך מלחמת סין-יפן הראשונה של 1894–1895.

המהפכה התעשייתית הופיעה לראשונה בטקסטיל, כולל כותנה ובעיקר משי, שהתבססה בבתי מלאכה ביתיים באזורים כפריים.בשנות ה-90 של המאה ה-20, טקסטיל יפני שלט בשווקי הבית והתחרה בהצלחה עם מוצרים בריטיים גם בסין ובהודו.שולחים יפנים התחרו עם סוחרים אירופאים כדי לשאת את הסחורות הללו ברחבי אסיה ואפילו לאירופה.כמו במערב, במפעלי הטקסטיל הועסקו בעיקר נשים, מחציתן מתחת לגיל עשרים.הם נשלחו לשם על ידי אבותיהם, והם העבירו את שכרם לאבותיהם [45] .יפן דילגה במידה רבה על כוח המים ועברה היישר לטחנות מונעות בקיטור, שהיו פרודוקטיביות יותר, ואשר יצרו ביקוש לפחם.

חוקת האימפריה של יפן הייתה חוקתהאימפריה של יפן שהוכרזה ב-11 בפברואר 1889, ונשארה בתוקף בין ה-29 בנובמבר 1890 ל-2 במאי 1947. נחקק לאחר שיקום מייג'י ב-1868, היא סיפקה צורה של מונרכיה חוקתית ומוחלטת מעורבת, המבוססת במשותף על המודל הגרמני והבריטי .בתיאוריה, קיסר יפן היה המנהיג העליון, והקבינט, שראש ממשלתו ייבחר על ידי מועצת סודיות, היו חסידיו;בפועל, הקיסר היה ראש המדינה אך ראש הממשלה היה ראש הממשלה בפועל.על פי חוקת מייג'י, ראש הממשלה והקבינט שלו לא בהכרח נבחרו מבין חברי הפרלמנט הנבחרים.במהלך הכיבוש האמריקני של יפן הוחלפה חוקת מייג'י ב"חוקה שלאחר המלחמה" ב-3 בנובמבר 1946;המסמך האחרון בתוקף מאז 3 במאי 1947. על מנת לשמור על המשכיות משפטית, החוקה שלאחר המלחמה חוקקה כתיקון לחוקת מייג'י.

מלחמת סין-יפן הראשונה (25 ביולי 1894 - 17 באפריל 1895) הייתה סכסוך ביןסיןליפן בעיקר על רקע השפעהבקוריאה .לאחר יותר משישה חודשים של הצלחות בלתי פוסקות של כוחות היבשה והצי היפניים ואובדן נמל Weihaiwei, ממשלת צ'ינג תבעה שלום בפברואר 1895. המלחמה הדגימה את כישלון הניסיונות של שושלת צ'ינג למודרניזציה של צבאה ולהדוף. איומים על ריבונותה, במיוחד בהשוואה לשחזור מייג'י המוצלח של יפן.בפעם הראשונה, הדומיננטיות האזורית במזרח אסיה עברה מסין ליפן;היוקרה של שושלת צ'ינג, יחד עם המסורת הקלאסית בסין, ספגה מכה קשה.האובדן המשפיל של קוריאה כמדינת יובל עורר סערה ציבורית חסרת תקדים.בתוך סין, התבוסה הייתה זרז לסדרה של תהפוכות פוליטיות בראשות סון יאט-סן וקאנג יוווי, שהגיעו לשיא במהפכת שינהאי ב-1911.

האי טייוואן, יחד עם איי פנגו, הפכו לתלות של יפן ב-1895, כאשר שושלת צ'ינג ויתרה על מחוז פוג'יאן-טייוואן בהסכם שימונוסקי לאחר הניצחון היפני במלחמת סין-יפן הראשונה.תנועת ההתנגדות הקצרה של הרפובליקה של פורמוסה דוכאה על ידי חיילים יפנים והובסה במהירות בכניעת טיינן, תוך קץ להתנגדות מאורגנת לכיבוש היפני וחנכה חמישה עשורים של שלטון יפני על טייוואן.בירתה המנהלית הייתה בטאיהוקו (טאיפיי) בראשות המושל הכללי של טייוואן.טייוואן הייתה המושבה הראשונה של יפן וניתן לראות בה את הצעד הראשון ביישום "דוקטרינת ההתפשטות הדרומית" שלה מסוף המאה ה-19.הכוונות היפניות היו להפוך את טייוואן ל"מושבת מופת" לראווה עם מאמצים רבים שנעשו כדי לשפר את כלכלת האי, העבודות הציבוריות, התעשייה, היפניות התרבותית, ולתמוך בצרכי התוקפנות הצבאית היפנית באסיה-פסיפיק.

ההתערבות המשולשת או התערבות המשולשת הייתה התערבות דיפלומטית של רוסיה, גרמניה וצרפת ב-23 באפריל 1895 על רקע התנאים הקשים של הסכם שמעונוסקי שהטילה יפן על שושלת צ'ינג של סין שסיים את מלחמת סין-יפן הראשונה.המטרה הייתה לעצור את ההתפשטות היפנית בסין.התגובה היפנית נגד ההתערבות המשולשת הייתה אחד הגורמים למלחמת רוסיה-יפן שלאחר מכן.

מרד המתאגרפים היה מרד אנטי-זר, אנטי-קולוניאלי ואנטי- נוצריבסין בין השנים 1899 ו-1901, לקראת סוף שושלת צ'ינג , על ידי אגודת האגרוף הצדיקים וההרמוניים (Yìhéquán).המורדים נודעו כ"מתאגרפים" באנגלית מכיוון שרבים מחבריו תרגלו אומנויות לחימה סיניות, שכונו באותה תקופה "אגרוף סיני".לאחר מלחמת סין-יפן של 1895, תושבי הכפר בצפון סין חששו מהרחבת תחומי השפעה זרים והתרעמו על הרחבת הזכויות למיסיונרים נוצרים, שהשתמשו בהן כדי להגן על חסידיהם.ב-1898 חוותה צפון סין כמה אסונות טבע, כולל שיטפונות הנהר הצהוב ובצורת, שהבוקסר האשימו בהשפעה זרה ונוצרית.החל משנת 1899, מתאגרפים הפיצו אלימות ברחבי שאנדונג ומישור צפון סין, הרסו רכוש זר כמו מסילות ברזל ותקפו או רצחו מיסיונרים נוצרים ונוצרים סינים.דיפלומטים, מיסיונרים, חיילים וכמה נוצרים סינים מצאו מקלט ברובע הנציגויות הדיפלומטיות.ברית שמונה לאומים של חיילים אמריקאים , אוסטרו- הונגרים , בריטים , צרפתים , גרמנים ,איטלקיים ,יפנים ורוסים נכנסו לסין כדי להסיר את המצור וב-17 ביוני הסתערו על מבצר דאגו, בטיאנג'ין.ברית שמונה המדינות, לאחר שבהתחלה נדחתה על ידי הצבא הסיני הקיסרי ומליציית הבוקסר, הביאה 20,000 חיילים חמושים לסין.הם הביסו את הצבא הקיסרי בטיאנג'ין והגיעו לבייג'ין ב-14 באוגוסט, והקלו על המצור של חמישים וחמישה ימים על הנציגויות.

הברית האנגלו-יפנית הראשונה הייתה ברית בין בריטניהליפן , שנחתמה בינואר 1902. הברית נחתמה בלונדון בבית לנסדאון ב-30 בינואר 1902 על ידי לורד לנסדאון, שר החוץ הבריטי, והיאשי טדאסו, דיפלומט יפני.אבן דרך דיפלומטית שראתה קץ ל"בידוד המופלא" של בריטניה (מדיניות של הימנעות מבריתות קבועות), הברית האנגלו-יפנית חודשה והורחבה בהיקפה פעמיים, ב-1905 וב-1911, ומילאה תפקיד מרכזי במלחמת העולם הראשונה לפני המלחמה. מות הברית ב-1921 וסיום ב-1923. האיום העיקרי על שני הצדדים היה מרוסיה .צרפת דאגה למלחמה עם בריטניה, ובשיתוף פעולה עם בריטניה, נטשה את בת בריתה, רוסיה, כדי להימנע ממלחמת רוסיה-יפן של 1904. עם זאת, בריטניה לצד יפן הכעיסה את ארצות הברית וכמה שלטונות בריטיים, שדעתם על האימפריה של יפן החמיר והפך בהדרגה לעוין.

מלחמת רוסיה-יפן נלחמה ביןהאימפריה של יפן והאימפריה הרוסית במהלך 1904 ו-1905 על רקע שאיפות אימפריאליות יריבותבמנצ'וריה ובאימפריההקוריאנית .התיאטראות העיקריים של המבצעים הצבאיים היו ממוקמים בחצי האי ליאודונג ובמוקדן בדרום מנצ'וריה, ובים הצהוב וים יפן.רוסיה חיפשה נמל מים חמים באוקיינוס ​​השקט הן עבור הצי שלה והן עבור הסחר הימי.ולדיווסטוק נותרה נקייה מקרח ופעלה רק במהלך הקיץ;פורט ארתור, בסיס ימי במחוז ליאודונג שהושכר לרוסיה על ידי שושלת צ'ינג של סין משנת 1897, פעל כל השנה.רוסיה נקטה במדיניות התפשטות מזרחית לאורל, בסיביר ובמזרח הרחוק, מאז שלטונו של איוון האיום במאה ה-16.מאז תום מלחמת סין-יפן הראשונה ב-1895, חששה יפן שהפלישה הרוסית תפריע לתוכניותיה להקים תחום השפעה בקוריאה ובמנצ'וריה.יפן ראתה את רוסיה כיריבה, והציעה להכיר בדומיננטיות הרוסית במנצ'וריה בתמורה להכרה באימפריה הקוריאנית כנמצאת בתחום ההשפעה היפני.רוסיה סירבה ודרשה הקמת אזור חיץ ניטרלי בין רוסיה ליפן בקוריאה, מצפון לקו הרוחב ה-39.ממשלת יפן הקיסרית תפסה זאת כמכשילה את תוכניותיהם להתרחבות ליבשת אסיה ובחרה לצאת למלחמה.לאחר התמוטטות המשא ומתן ב-1904, הצי היפני הקיסרי פתח בפעולות איבה בהתקפת פתע על הצי המזרחי הרוסי בפורט ארתור, סין ב-9 בפברואר 1904.למרות שרוסיה ספגה מספר תבוסות, הקיסר ניקולאי השני נשאר משוכנע שרוסיה עדיין תוכל לנצח אם תילחם הלאה;הוא בחר להישאר מעורב במלחמה ולהמתין לתוצאות של קרבות ימיים מרכזיים.כאשר התפוגגה התקווה לניצחון, הוא המשיך במלחמה לשמירה על כבודה של רוסיה על ידי מניעת "שלום משפיל".רוסיה התעלמה מהנכונות של יפן בשלב מוקדם להסכים לשביתת נשק ודחתה את הרעיון להביא את המחלוקת לבית המשפט הקבוע לבוררות בהאג.המלחמה הסתיימה בסופו של דבר עם הסכם פורטסמות' (5 בספטמבר 1905), בתיווך ארצות הברית .הניצחון המוחלט של הצבא היפני הפתיע את המשקיפים הבינלאומיים והפך את מאזן הכוחות במזרח אסיה ובאירופה כאחד, והביא להופעתה של יפן כמעצמה גדולה ולירידה ביוקרתה והשפעתה של האימפריה הרוסית באירופה.ההתרחשות של רוסיה של אבדות ואבדות משמעותיות למען מטרה שהביאה לתבוסה משפילה תרמה לתסיסה ביתית גוברת, שהגיעה לשיאה במהפכה הרוסית של 1905, ופגעה קשות ביוקרתה של האוטוקרטיה הרוסית.

תקרית הבגידה הגבוהה הייתה מזימה סוציאליסטית-אנרכיסטית להתנקש בחיי הקיסר היפני מייג'י ב-1910, שהובילה למעצר המוני של שמאלנים ולהוצאתם להורג של 12 קושרים לכאורה ב-1911.תקרית הבגידה הגבוהה יצרה שינוי בסביבה האינטלקטואלית של תקופת מייג'י המאוחרת לעבר יותר שליטה ודיכוי מוגבר עבור אידיאולוגיות שנחשבות לחתרנות בפוטנציה.לעתים קרובות הוא מצוטט כאחד הגורמים המובילים לפרסום חוקי שמירת השלום.

הקיסר מייג'י, שסבל מסוכרת, דלקת כליות וגסטרואנטריטיס, מת מאורמיה.למרות שההודעה הרשמית אמרה שהוא מת בשעה 00:42 ב-30 ביולי 1912, המוות בפועל היה בשעה 22:40 ב-29 ביולי.ירש אותו בנו הבכור, הקיסר טאישו.עד 1912, יפן עברה מהפכה פוליטית, כלכלית וחברתית והתגלתה כאחת המעצמות הגדולות בעולם.ה"ניו יורק טיימס" סיכם את השינוי הזה בהלווייתו של הקיסר ב-1912 כך: "הניגוד בין זה שקדם למכונית הלוויה לזה שבא אחריה היה בולט בהחלט. לפני שהיא הפכה ליפן הישנה; אחרי שהגיעה יפן החדשה".

סוף תקופת מייג'י היה בסימן השקעות ענק ממשלתיות מקומיות ומחו"ל ותוכניות הגנה, אשראי כמעט מוצה והיעדר יתרות חוץ לתשלום חובות.גם השפעת התרבות המערבית שנחוותה בתקופת מייג'י נמשכה.אמנים בולטים, כמו Kobayashi Kiyochika, אימצו סגנונות ציור מערביים תוך שהם ממשיכים לעבוד ב-ukiyo-e;אחרים, כמו Okakura Kakuzō, שמרו על עניין בציור יפני מסורתי.סופרים כמו מורי אוגאי למדו במערב, והחזירו איתם ליפן תובנות שונות על חיי אדם שהושפעו מההתפתחויות במערב.