מסע הצלב השני

במזרח הוקמו שלוש מדינות צלבניות : ממלכת ירושלים, נסיכות אנטיוכיה ומחוז אדסה.רביעית, מחוז טריפולי, הוקמה בשנת 1109. אדסה הייתה הצפונית שבהן, וגם החלשה והפחות מאוכלסת;ככזה, הוא היה נתון להתקפות תכופות מהמדינות המוסלמיות שמסביב שנשלטו על ידי האורטוקידים, הדנים והטורקים הסלג'וקים .אדסה נפלה בשנת 1144. הידיעה על נפילת אדסה הוחזרה לאירופה תחילה על ידי עולי רגל בתחילת 1145, ולאחר מכן על ידי שגרירויות מאנטיוכיה, ירושלים וארמניה .הבישוף יו מג'באלה דיווח על החדשות לאפיפיור יוג'ין השלישי, שהוציא את השור הקוונטים הקודמים ב-1 בדצמבר של אותה שנה, וקרא למסע צלב שני.

המצור על אדסה באוקטובר–נובמבר 1146 סימן את הקץ הקבוע של שלטונם של הרוזנים הפרנקים של אדסה בעיר ערב מסע הצלב השני.זה היה המצור השני שספגה העיר במשך שנים רבות, המצור הראשון על אדסה הסתיים בדצמבר 1144. בשנת 1146, ג'וסלין השני מאדסה ובולדווין ממאראש כבשו את העיר מחדש בחשאי, אך לא יכלו לכבוש או אפילו למצור כראוי את העיר. מְצוּדָה.לאחר מצור נגדי קצר, כבש מושל זנגיד נור אל-דין את העיר.האוכלוסייה נטבחה והחומות נהרסו.ניצחון זה היה מכריע בעלייתו של נור אל-דין ובשקיעתה של העיר הנוצרית אדסה.

ב-16 בפברואר 1147, נוסעי הצלב הצרפתים נפגשו באטמפ כדי לדון בדרכם.הגרמנים כבר החליטו לנסוע יבשתי דרך הונגריה;הם ראו את נתיב הים כבלתי מעשי מבחינה פוליטית מכיוון שרוג'ר השני מסיציליה היה אויב של קונרד.רבים מהאצילים הצרפתים חששו בנתיב היבשתי, שיוביל אותם דרך האימפריה הביזנטית , שהמוניטין שלה עדיין סבל מדיווחיהם של הצלבנים הראשונים.אף על פי כן החליטו הצרפתים ללכת בעקבות קונרד ולצאת לדרך ב-15 ביוני.

כאשר נקרא מסע הצלב השני, הרבה דרום גרמנים התנדבו למסע צלב בארץ הקודש.הסקסונים הצפון-גרמנים נרתעו.הם סיפרו לסנט ברנרד על רצונם למסע נגד הסלאבים האליליים בפגישת דיאטה אימפריאלית בפרנקפורט ב-13 במרץ 1147. באישור התוכנית של הסקסונים, הוציא יוגניוס בול אפיפיור הידוע בשם דיווינה דיספנסציה ב-13 באפריל.שור זה קבע שלא יהיה הבדל בין התגמולים הרוחניים של הצלבנים השונים.מי שהתנדבו למסע צלב נגד הסלאבים הפגאניים היו בעיקר דנים, סקסים ופולנים, אם כי היו גם כמה בוהמיינים.הוונדים מורכבים מהשבטים הסלאביים של אברוטריטים, רני, ליוטיציאנים, וואגריים ופומרנים שחיו מזרחית לנהר האלבה בצפון מזרח גרמניה ופולין של ימינו.

באביב 1147, אישר האפיפיור את הרחבת מסע הצלב לחצי האי האיברי, בהקשר של הרקונקיסטה .הוא גם אישר לאלפונסו השביעי מלאון וקסטיליה להשוות את מסעותיו נגד המורים לשאר מסע הצלב השני.

נוסעי הצלב הגרמנים, מלווים באפיפיור והקרדינל תאודוין, התכוונו לפגוש את הצרפתים בקונסטנטינופול.אויבו של קונרד גזה השני מהונגריה אפשר להם לעבור ללא פגע.כאשר הצבא הגרמני של 20,000 איש הגיע לשטח ביזנטי, הקיסר מנואל הראשון קומננוס חשש שהם עומדים לתקוף אותו, והעמיד כוחות ביזנטיים כדי להבטיח מפני צרות.

הצלבנים הצרפתים יצאו ממץ ביוני 1147, בראשם לואי, תיירי מאלזס, רנאוט הראשון מבאר, אמדאוס השלישי מסבויה ואחיו למחצה ויליאם החמישי ממונפראט, ויליאם השביעי מאוברן ואחרים, יחד עם צבאות מ- לוריין, בריטני, בורגונדי ואקוויטניה.הם הלכו במסלולו של קונרד בשלווה למדי, אם כי לואי הסתכסך עם מלך הונגריה גזה כאשר גזה גילה שלואיס איפשר לגזלן הונגרי כושל, בוריס קלמנוס, להצטרף לצבאו.

במאי 1147 יצאו המחלקות הראשונות של צלבנים מדארטמות' באנגליה לארץ הקודש.מזג אוויר גרוע אילץ את הספינות לעצור בחוף הפורטוגלי, בעיר פורטו הצפונית ב-16 ביוני 1147. שם הם שוכנעו להיפגש עם מלך פורטוגל אפונסו הראשון.הצלבנים הסכימו לסייע למלך לתקוף את ליסבון , בהסכם חגיגי שהציע להם בזיזת סחורות העיר ואת כספי הכופר עבור האסירים הצפויים.

המצור על ליסבון , מה-1 ביולי עד ה-25 באוקטובר 1147, היה הפעולה הצבאית שהביאה את העיר ליסבון לשליטה פורטוגזית מוחלטת וגירשה את האדונים המורים שלה.המצור על ליסבון היה אחד הניצחונות הנוצרים הבודדים של מסע הצלב השני.זה נתפס כקרב מרכזי של רקונקוויסטה הרחב יותר.באוקטובר 1147, לאחר מצור של ארבעה חודשים, הסכימו השליטים המורים להיכנע, בעיקר בשל הרעב בתוך העיר.רוב הצלבנים התיישבו בעיר שזה עתה נכבשה, אך חלקם הפליגו והמשיכו לארץ הקודש.כמה מהם, שעזבו קודם לכן, עזרו ללכוד את סנטרה מוקדם יותר באותה שנה.מאוחר יותר הם גם עזרו לכבוש את סינטרה, אלמדה, פלמלה וסתובל, והם הורשו להישאר בארצות הנכבשות, שם התיישבו והולידו צאצאים.

הקרב על קונסטנטינופול ב-1147 היה התנגשות רחבת היקף בין כוחות האימפריה הביזנטית לבין צלבני הצלב הגרמנים של מסע הצלב השני, בראשות קונרד השלישי הגרמני, שנלחמו בפאתי הבירה הביזנטית, קונסטנטינופול.הקיסר הביזנטי מנואל הראשון קומננוס היה מודאג מאוד מנוכחותו של צבא גדול וסורר בסביבה הקרובה של בירתו ומהיחס הלא ידידותי של מנהיגיו.גם צבא צלב צרפתי בגודל דומה התקרב לקונסטנטינופול, והאפשרות של שילוב שני הצבאות בעיר נראתה בבהלה רבה על ידי מנואל.בעקבות התנגשויות מזוינות מוקדמות יותר עם נוסעי הצלב, ועלבונות שנתפסו מצד קונרד, מנואל סידר כמה מכוחותיו מחוץ לחומות קונסטנטינופול.חלק מהצבא הגרמני תקף אז והובס בכבדות.בעקבות תבוסה זו הסכימו הצלבנים להעביר במהירות את הבוספורוס לאסיה הקטנה.

באסיה הקטנה, קונרד החליט לא לחכות לצרפתים, אלא צעד לעבר איקוניום, בירתסולטנות רום .קונרד חילק את צבאו לשתי דיוויזיות.קונרד לקח את האבירים ואת הכוחות הטובים ביותר עם עצמו לצעוד ביבשה תוך שהוא שולח את חסידי המחנה עם אוטו מפרייזינג ללכת על כביש החוף.פעם אחת מעבר לשליטה ביזנטית יעילה, הצבא הגרמני עבר התקפות מטרידות מתמדות מצד הטורקים, שהצטיינו בטקטיקות כאלה.חיל הרגלים העניים יותר, והפחות מסופקים, של צבא הצלבנים היו הפגיעים ביותר להתקפת קשת סוסים פגע וברח והחלו לספוג אבדות ולאבד אנשים לשבי.האזור שדרכו צעדו הצלבנים היה עקר ויבש ברובו;לכן הצבא לא יכול היה להגדיל את אספקתו והיה מוטרד מצמא.כשהגרמנים צעדו כשלושה ימים מעבר לדורילאום, ביקשה האצולה שהצבא יחזור ויתארגן מחדש.כשהצלבנים החלו בנסיגתם, ב-25 באוקטובר, התגברו ההתקפות הטורקיות והסדר התקלקל, ואז הנסיגה הפכה למסלול עם אבדות כבדות של הצלבנים.

הצרפתים פגשו את שרידי צבאו של קונרד בלופדיון, וקונרד הצטרף לכוחו של לואי.הם הלכו במסלולו של אוטו מפרייזינג, התקרבו לחוף הים התיכון, והגיעו לאפסוס בדצמבר, שם נודע להם שהטורקים מתכוננים לתקוף אותם.הטורקים אמנם חיכו לתקוף, אבל בקרב קטן מחוץ לאפסוס ב-24 בדצמבר 1147 הוכיחו הצרפתים את ניצחונם.

הצבא הצרפתי לאודיצ'ה על הליקוס בתחילת ינואר 1148, רגע לאחר שצבאו של אוטו מפרייזינג הושמד באותו אזור.בחידוש הצעדה, החלוץ בפיקודו של אמדאוס מסבויה נפרד משאר הצבא בהר קדמוס, שם ספגו חייליו של לואי אבדות קשות מהטורקים (6 בינואר 1148).הטורקים לא טרחו לתקוף עוד והצרפתים צעדו אל עדליה, כשהם מתנכלים ללא הרף מרחוק על ידי הטורקים, שגם שרפו את האדמה כדי למנוע מהצרפתים לחדש את מזונם, הן לעצמם והן לסוסיהם.לואי לא רצה עוד להמשיך ביבשה, והוחלט לאסוף צי בעדליה ולהפליג לאנטיוכיה.לאחר שהתעכבו במשך חודש בסערות, רוב הספינות המובטחות לא הגיעו כלל.לואי ומקורביו תבעו את הספינות לעצמם, בעוד ששאר הצבא נאלץ לחדש את הצעדה הארוכה לאנטיוכיה.הצבא הושמד כמעט כולו, או על ידי הטורקים או על ידי מחלה.

למרות שהתעכב בגלל סערות, לואי הגיע בסופו של דבר לאנטיוכיה ב-19 במרץ;אמדאוס מסבויה מת בקפריסין לאורך הדרך.לואיס התקבל בברכה על ידי דודה של אלינור, ריימונד מפואטייה.ריימונד ציפה ממנו לעזור בהגנה מפני הטורקים ויתלווה אליו במסע נגד חאלב, העיר המוסלמית שתפקדה כשער לאדסה, אך לואי סירב, והעדיף במקום זאת לסיים את עלייתו לרגל לירושלים במקום להתמקד בהיבט הצבאי של מסע הצלב.

מועצה שתחליט על היעד הטוב ביותר עבור הצלבנים התקיימה ב-24 ביוני 1148, כאשר הקור העליון של ירושלים נפגש עם הצלבנים שהגיעו לאחרונה מאירופה בפלמריה, ליד עכו, עיר מרכזית בממלכה הצלבנית של ירושלים .זו הייתה הפגישה המרהיבה ביותר של בית המשפט בקיומה.בסופו של דבר התקבלה ההחלטה לתקוף את העיר דמשק, בעלת ברית לשעבר של ממלכת ירושלים שהעבירה את נאמנותה לזו של הזנגידים, ותקפה את עיר בעלות בריתה של הממלכה בוסרה ב-1147.

הצלבנים החליטו לתקוף את דמשק ממערב, שם יספקו להם פרדסים של גאוטה אספקת מזון קבועה.לאחר שהגיעו אל מחוץ לחומות העיר, הם הכניסו אותה מיד למצור תוך שימוש בעצים מהמטעים.ב-27 ביולי החליטו הצלבנים לעבור למישור בצד המזרחי של העיר, שהיה פחות מבוצר אך היה בו הרבה פחות מזון ומים.לאחר מכן, האדונים הצלבנים המקומיים סירבו להמשיך במצור, ולשלושת המלכים לא הייתה ברירה אלא לנטוש את העיר.כל הצבא הצלבני נסוג חזרה לירושלים עד ה-28 ביולי.

ביוני 1149 פלש נור א-דין לאנטיוכיה וצר על מבצר אינאב, בסיוע של אונור מדמשק וכוח של טורקומנים.לרשות נור א-דין היו כ-6,000 חיילים, רובם פרשים.ריימונד ושכנו הנוצרי, הרוזן ג'וסלין השני מאדסה, היו אויבים מאז שריימונד סירב לשלוח צבא כדי לשחרר את אדסה הנצורה בשנת 1146. ג'וסלין אף כרת הסכם ברית עם נור א-דין נגד ריימונד.מצדם, ריימונד השני מטריפולי ויורש העצר מליסנדה מירושלים סירבו לסייע לנסיך אנטיוכיה.הנסיך ריימונד הרגיש בטוח בגלל שניצח פעמיים את נור א-דין בעבר, הנסיך ריימונד פגע בכוחות עצמו עם צבא של 400 אבירים ו-1,000 חיילים רגלים.הנסיך ריימונד התחבר עם עלי אבן-ופא, מנהיג המתנקשים ואויבו של נור א-דין.לפני שאסף את כל הכוחות הזמינים שלו, ריימונד ובן בריתו עלו למסע סיוע.נדהם מחולשתו של צבאו של הנסיך ריימונד, נור א-דין חשד תחילה כי מדובר רק במשמר מקדים וכי הצבא הפרנקי הראשי בוודאי אורב בקרבת מקום.עם התקרבות הכוח המשולב, הרים נור א-דין את המצור על ענב ונסוג.במקום להישאר קרוב למעוז, ריימונד ואבן-ופא חנו עם כוחותיהם בשטח פתוח.לאחר שסיירי נור א-דין ציינו כי בעלות הברית חנו במקום חשוף ולא קיבלו תגבורת, הקיפו האטבג את מחנה האויב במהירות במהלך הלילה.ב-29 ביוני, נור א-דין תקף והרס את צבא אנטיוכיה.הנסיך מאנטיוכיה קיבל הזדמנות להימלט, וסירב לנטוש את חייליו.ריימונד היה אדם בעל "קומה עצומה" ונלחם בחזרה, "הפיל את כל מי שהתקרב אליו".למרות זאת, גם ריימונד וגם אבן-ופא נהרגו, יחד עם ריינלד ממאראש.כמה פרנקים נמלטו מהאסון.חלק גדול משטחה של אנטיוכיה היה פתוח כעת לנור א-דין, שהחשוב שבהם היה נתיב לים התיכון.נור א-דין יצא אל החוף ורחץ בים כסמל לכיבושו.לאחר ניצחונו, המשיך נור א-דין לכבוש את מבצרי ארתח, הרים וע'ים, שהגנו על הגישה לאנטיוכיה עצמה.לאחר הניצחון בעינאב הפך נור א-דין לגיבור בכל העולם האסלאמי.מטרתו הפכה להשמדת המדינות הצלבניות ולחיזוק האיסלאם באמצעות הג'יהאד.

כל אחד מהכוחות הנוצריים חש נבגד על ידי השני.לאחר שעזב את אסקלון, קונרד חזר לקונסטנטינופול כדי לקדם את הברית שלו עם מנואל.לואי נשאר מאחור בירושלים עד 1149. עוד באירופה, ברנרד מקלרבו הושפל בעקבות התבוסה.ברנרד ראה שחובתו לשלוח התנצלות לאפיפיור והיא מוכנסת בחלק השני של ספר השיקולים שלו.היחסים בין האימפריה הרומית המזרחית לצרפתים נפגעו קשות במסע הצלב.לואי ומנהיגים צרפתים אחרים האשימו בגלוי את הקיסר מנואל הראשון בשיתוף פעולה עם התקפות טורקיות עליהם במהלך הצעדה ברחבי אסיה הקטנה.בולדווין השלישי תפס לבסוף את אסקלון ב-1153, מה שהביאאת מצרים לתחום הסכסוך.בשנת 1187 כובש צלאח א-דין את ירושלים.לאחר מכן התפשטו כוחותיו צפונה כדי לכבוש את כל ערי הבירה של המדינות הצלבניות מלבד ערי הבירה, מה שגרם למסע הצלב השלישי .