ג'ווהרלאל נהרו, שנתפס לעתים קרובות כמייסד המדינה ההודית המודרנית, יצר פילוסופיה לאומית עם שבע מטרות מרכזיות: אחדות לאומית, דמוקרטיה פרלמנטרית, תיעוש, סוציאליזם, פיתוח מזג מדעי ואי-התאמות.פילוסופיה זו עמדה בבסיס רבים ממדיניותו, והועיל למגזרים כמו עובדי המגזר הציבורי, בתי תעשייה ואיכרים בינוניים וגבונים.עם זאת, מדיניות זו לא סייעה באופן משמעותי לעניים העירוניים והכפריים, למובטלים ולפונדמנטליסטים הינדים.^[26]לאחר מותו של Vallabhbhai Patel בשנת 1950, נהרו הפך למנהיג הלאומי הבולט, מה שאפשר לו ליישם את חזונו להודו בצורה חופשית יותר.המדיניות הכלכלית שלו התמקדה בתיעוש תחליפי יבוא ובכלכלה מעורבת.גישה זו שילבה מגזרים ציבוריים בשליטה ממשלתית עם מגזרים פרטיים.^[27] נהרו העניק עדיפות לפיתוח תעשיות בסיסיות וכבדות כמו פלדה, ברזל, פחם וכוח, ותמך במגזרים אלה באמצעות סובסידיות ומדיניות הגנה.^[28]תחת הנהגתו של נהרו, מפלגת הקונגרס זכתה בבחירות נוספות ב-1957 וב-1962. במהלך כהונתו, נחקקו רפורמות משפטיות משמעותיות לשיפור זכויות הנשים בחברה ההינדית ^[29] וכדי לטפל באפליה של מעמדות וחוסר נגיעה.נהרו גם דגל בחינוך, והוביל להקמת בתי ספר, מכללות ומוסדות רבים כמו המכון הטכנולוגי ההודי.^[30]החזון הסוציאליסטי של נהרו לכלכלת הודו התגבש עם הקמת ועדת התכנון ב-1950, בה עמד בראשו.ועדה זו פיתחה תוכניות חומש המבוססות על המודל הסובייטי , תוך התמקדות בתוכניות כלכליות לאומיות ריכוזיות ומשולבות.^[31] תוכניות אלו כללו לא מיסוי לחקלאים, שכר מינימום והטבות לעובדי צווארון כחול והלאמה של תעשיות מפתח.בנוסף, הייתה תנועה לתפוס אדמות משותפות של כפר לעבודות ציבוריות ותיעוש, מה שהוביל לבניית סכרים גדולים, תעלות השקיה, כבישים ותחנות כוח.