אימוץ תוכנית החלוקה של האסיפה הכללית של האו"ם בנובמבר 1947 נפגש עם שמחה בקהילה היהודית והתמרמרות בקהילה הערבית, מה שהוביל להסלמה של אלימות ומלחמת אזרחים בפלסטין.עד ינואר 1948, הסכסוך התחיל לצבא באופן משמעותי, עם התערבותם של גדודי צבא השחרור הערבי והחסימה של 100,000 תושבי ירושלים היהודים, בראשות עבד אל-קאדיר אל-חוסייני.^[177] הקהילה היהודית, ובמיוחד ה"הגנה", נאבקה לשבור את המצור, ואיבדה חיי רבים וכלי רכב משוריינים בתהליך.^[178]עם התגברות האלימות, עד 100,000 ערבים מאזורים עירוניים כמו חיפה, יפו וירושלים, כמו גם אזורים עם רוב יהודי, ברחו לחו"ל או לאזורים ערביים אחרים.^[179] ארצות הברית, שתמכה בתחילה בחלוקה, חזרה בה מהגיבוי, והשפיעה על תפיסת הליגה הערבית כי הערבים הפלסטינים, בחיזוק צבא השחרור הערבי, יכולים לסכל את תוכנית החלוקה.בתוך כך, ממשלת בריטניה העבירה את עמדתה לתמוך בסיפוח החלק הערבי של פלסטין על ידי טרנסג'ורדן, תוכנית פורמלית ב- 7 בפברואר 1948. ^[180]דוד בן-גוריון, מנהיג היישוב היהודי, הגיב בארגון מחדש של ההגנה ויישום חובת גיוס חובה.כספים שגייסה גולדה מאיר בארצות הברית, יחד עם תמיכה מברית המועצות, אפשרו לקהילה היהודית לרכוש נשק משמעותי ממזרח אירופה.בן-גוריון הטיל על יגאל ידין לתכנן התערבות צפויה של מדינות ערב, שיוביל לפיתוח תכנית דלת.אסטרטגיה זו העבירה את ההגנה מהגנה למתקפה, במטרה לבסס רצף טריטוריאלי יהודי.התוכנית הובילה לכיבוש ערי מפתח ולבריחתם של למעלה מ-250,000 ערבים פלסטינים, והנחתה את הבמה להתערבותן של מדינות ערב.^[181]ב-14 במאי 1948, במקביל לנסיגה הסופית הבריטית מחיפה, הכריזה מועצת העם היהודי על הקמת מדינת ישראל במוזיאון תל אביב.^[182] הצהרה זו סימנה את שיא המאמצים הציוניים ואת תחילתו של שלב חדש בסכסוך הישראלי-ערבי.